בית ברוקמן:

 

הבית בן ה-70 שעמד ליפול מרוב הזנחה של שנים ,הטחב ,החשכה ,הרטיבות והקירות המתפוררים, עצי השסק והלימון שצמחו בתוך ג'ונגל סבוך של עשב, אלה היו המראות הראשונים שזכורים לי מביקורי בבית הזה. הייתי אז סטודנטית לארכיטקטורה שנה ראשונה בטכניון אבל כבר אז ראיתי בו משהו שהיה מעבר לזמן, משהו שגרם לי להתאהב, מן בטחון כזה( חלק מהאופטימיות הילדותית שלי..) משהו שלא קורה לי הרבה ונחרט לי מאז ומשמש לי עד היום ככלי לזהות פוטנציאל בבתים שאני פוגשת. הבית היה שייך במקור לסבו של בעלי ,מה שאומר שחמותי גדלה בו...

המשימה שעמדה בפני הייתה מורכבת משהו. מצד אחד רציתי למחוק הכל ולפתוח ,להתחיל מהתחלה ומצד שני היה חשוב לי לכבד את הקיים ולשמר חלקים ממנו ולו רק מטעמי שלום בית. האילוץ הזה הפך מהר מאוד ליתרון והביא לתוצאה ייחודית ,שהפכה להיות תמצית עבודתי האדריכלית ולמיקוד התייחסותי לתכנון ועיצוב בהקשר הזה ובכלל. אני רואה חשיבות גדולה במציאת פתרונות תכנוניים נכונים בכל עבודה וזאת לצד יצירתיות, הקפדה על פרטים, גאומטריה פשוטה נקיה וחפה מקישוטים. השילוב של ישן וחדש בבית זה ,היה מאתגר ומפתיע, נוצר כאן שילוב בין עבר להווה בין שימור וחידוש ותכנון נכון שחי לצד עיצוב מוקפד רגיש ועכשווי. בנוסף היה חשוב לי הקשר עם החוץ, האור, הכנסת החוץ פנימה כך שמכל פתח תורגש הגינה הירוקה, את הזרימה בין החללים השונים המתאחדים לדבר אחד בהרמוניה ושלמות צבעונית. עץ השסק הוא דוגמא לכך שלא ויתרתי על החוץ אלא שילבתי אותו בתוך גרם המדרגות היורד לחצר ולקומת המסד.

בתכנון שמרתי על גאומטריה פשוטה, על קווים נקיים ועל שימוש בחומרים טבעיים, מתוך נאמנות למקור, כמו ברזל, עץ, זכוכית ואפילו אריחי הסומסום של פעם. חלק מהריהוט הישן אומץ וחודש.

 

הרגע ממנו חששתי יותר מכל היה מן הסתם תגובתה של חמותי לשינוי שעבר בית ילדותה...

וכמה רווח לי כשהיא הייתה ממש מאושרת מהתוצאה...אחרי הכל משפחה